למה אקטיביסטים עושים פרובוקציה?

אחרי כל אירוע אקטיביסטי חתרני, שומעים קול שאומר:

"אני תומך במטרה של מצעד הגאווה, אבל למה לרקוד עירום על משאית?" "אולי אם לא הייתן מתפשטות ככה בצעדת השרמוטות, יותר בנות היו מגיעות?" "אני מבין את הטבעונות שלכם, אבל למה להציג את התמונות המזעזעות האלה?"

ובעיקר...

"אתם לא מבינים שאתם רק פוגעים בעצמכם?? אתם יוצרים אנטגוניזם!"

לאנשים יש נטייה להתחבר למי שדומים להם, וליצור קבוצות עם אנשים שחושבים אותו הדבר, כמעט בכל מקום: בלימודים, בעבודה, בפנאי. יש לזה שם- הומופיליה (אהבת הדומה).

בתחילת מהפכת האינטרנט, אנשים חשבו שהרשת תיצור דמוקרטיזציה של דעות, ותאפשר לאנשים להתחבר לידע חדש, ולאנשים שונים. לצערנו, גילינו שהיא רק מעצימה את התכונות האנושיות שלנו. כך, אלגוריתמים של רשתות חברתיות מציגים למשתמשים עוד ועוד ממה שהם מכירים ואוהבים (וגם- קל כל כך להוריד עוקב למישהו שאתה לא מסכים עם דעתו). במקום להפיץ רעיונות חדשים, נוצר קיטוב.

והמצב הזה, שבו אנשים סגורים יותר מאי פעם במעגלים שמהדהדים את אותן הדעות, מחייבות תנועות לחשוב על פעולות יצירתיות, שמשבשות את המרחב הבטוח והמוכר.

אז נכון, פרובוקציה מייצרת אנטגוניזם, אבל היא גם מרחיבה השיח, כי ככל שדעה נשמעת יותר פעמים, היא חודרת יותר ויותר למיינסטרים. (אגב, גם הפגנות נחשבו פעם לפרובוקציה...)

וגם אם, נניח, פרובוקציה הצליחה לשכנע רק אחוז קטן מהאנשים, עדיין מדובר בהרחבה של השורות, מבלי לפגוע בבסיס התמיכה הקיים.

ועוד נקודה- כשראיינתי לפני כמה שנים את אחת המובילות של צעדת השרמוטות, היא סיפרה לי שדווקא מתקיימות צעדות לא פרובוקטיביות, של מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. לא שמעתם על זה, כי הצעדות האלה קטנות, וזה לא מגיע לתקשורת. בעוד שבכל שנה מחדש, מספר המשתתפות בצעדת השרמוטות הלך וגדל.